ליל שימורים. זו ההתחלה. נציג מחלקת פרוקי הרגליים
בבני- דם 50/14 צלע לבוקר של לחץ. זהו. אי אפשר לדחות יותר למחר את ההכנות לטיול ו- 55 טיפות האופטלגין נוזלי (שלא הזיזו למיגרנה את הביצה השמאלית) נלגמו בשקיקה.
דגי הזהב הועברו ליניב השכן, נסענו לאסוף את עיירן ומסתבר שגם החבחבת באה. טרמינל 1. הישן. לאחר פרידה קשה מ"צאצא את השנה" ו"עיירנו". אנחנו עמוק באוברווייט
ברגע השני מחליטים לוותר לנו ואנחנו עוברים למתחם הדיוטי פרי. שנקה מוציאה סנדוויצ'ים מושקעים במיוחד.
מה היה בסנדוויצים..? זה מה שמעניין אתכם???
3 לפנות בוקר אני רובץ בסוף היום כמו פר על המיטה בלי יכולת להזיז את האישונים אפילו. (כבר אני ממש מתגעגע למיגרנה של הבוקר) ואתם מה היה בסנדוויצים???
טוב, בואו נשכח מזה ונחזור להתחלה.
רוכשים את ליטראת ה-m&m ששנקה לא מודה,
אבל לא נרגעת עד שה"מנם" האחרון ניגרס... (היא מצחצחת שיניים עם המנמים עד שהם מחוסלים!"
מנסים ליצור קשר עם "אלדן" (איחור בהגעה לקבלת הרכב בברגמו מעמיד אותך אוטומטית מול כיתת יורים עצבנית שמתה כבר לעשות את עבודתה וללכת הביתה...)
אין עם מי לדבר. עולים למטוס עם דייל ליצן שמדבר בכריזה ב"ניגון עתיק של מטוסים" ומודע לזה שלא מבינים אף אבל אף מילה! (כשמעירים לו הוא אומר ש"זה לא חשוב, תיכף ממריאים ויש אוכל"). אנחנו מתיישבים בתוך קלחת של משפחת כיפות סרוגות עם 6 ילדים שזו להם הטיסה הראשונה. התלהבות חסרת מעצורים, אהבה ותמיכה אין קץ והכל בטונים של טיול כיתתי במושב האחורי של הטיולית...
שנקה יושבת בצד ימין של המעבר ואני ממש לצידה בסיטרא אחרא...
הילד הקטן בוכה ועובר מקומות הילדים מנציחים את רגע ההמראה בספירה קולנית לאחור חוזרת ונישנת בערך 10 דקות לפני שהמטוס החל לזוז... מחיאות כפיים בהמראה וצהלות אושר בנחיתה והכל בצעקות.
לאחר גריסת הסאן-גויץ', אבי המשפחה אוסף את מגשי הקרטון וכוסות המים מכל הילדים ומתכוון ללכת ולזרוק אותם בפח בשירותים... (אווירה של פיקניק ב"יער פעיל" של "כרם-קיימת")
בסוף הגענו.
הבנו שבאיטליה יש להזיז את השעון שעה אחורה. אז האיחור שלנו בלקיחת הרכב התקזז נפלא.
אחרת היינו צריכים לחכות שלוש שעות על הספסל
מול דוכן חברת ההשכרה.
החבר'ה הדתיים מגיעים ב"רכבת חתונות עליזה" למסוע לאיסוף המזוודות, מעבירים פתק אחד לשני באמצעות המסוע, בהמשך תיקים, מזל שהמזוודות שלהם הגיעו כי הם עוד היו מתעתקים ליעדים עלומים במחיאות כפיים "סועה-רוט" ובצעקות מחוייכות...
קיבלנו רכב גדול. פיאט 500 דיזל חדשה.
עדיין בקטגוריית הקומפקטיות אבל עם בגאז' גדול מבחינת העומק למזוודת "ג'ימל הגלגלים" של שנקה ול"תרמיל הדמים" שלי...
חשוך בחניית הרכבים. חבילת הגלישה של שנקה
לא פועלת ואפליקציות הניווט ללא האינטרנט שלי
עוד פחות.
המשימה: להגיע למלון (שממוקם לא רחוק מהשדה).
אני מתשאל את עובד חברת יורופקאר שכבר כיבה את האור בביתן (כל שאר הביתנים כבר מזמן חשוכים)
הוא מסביר באריכות שזה לא פשוט, אני רושם 2 שמות בצמתים חשובים. כדי לזכור אותן, חיברנו שיר עם 2 השמות. אני כתבתי את המילים ושנקה הלחימה אותן....
והנה אנחנו יוצאים בנסיעה שפופה אל עבר ה"לבירינת האיטלקי למתקדמים..." בהתחלה זה עוד ניראה בסדר אבל בהמשך, כשאנשים שעצרנו לשאול אותם איך מגיעים, התחילו לענות בפולנית, הבנו שטעינו...
האיזור החשוך היה מנוקד באינספור כיכרות והתאפיין באפס אנשים או חתולים... כמעט 11 בלילה והרחובות שוממים. חבילת הגלישה מתה. מוקד שירות הלקוחות של סלקום הוא בבחינת "שיגוע לתייר האבוד, טרוט העיניים"
מצאנו זוג צעירים ברחוב. נסעתי ברוורס חצי רחוב באין כניסה, עצרתי בחריקת בלמים וחניתי על הגב, כדי לא לפספס אותם. היא (עם ציפורניים בנויות) לא מבינה אנגלית והוא מדבר ספרדית. הוא קורא לאמא שלו שיוצאת ומסבירה לי בלהט, אני רושם בעברית והיא שרה בספרדית... מצלם את המסך שלה עם המפה נפרד מהם בשירת "הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב..." נוסעים כמה צמתים ו... הכביש חסום במחסומי עץ... צללית מגיחה מהחשיכה ואני צד אותה עם רשת הפרפרים הדביקה שלי!
בחור מבוגר. ערירי ולא מגולח אך דובר אנגלית שבורה הוא כרגע לא פחות ממתנה! אחרי כמה מילות נימוס הוא מצטרף אלינו כמדריך ב"מבוך הדרכים של האבדון..." לאחר 10 דקות הוא מבקש לעצור. הוא מבין שהוא טעה והפעם אנחנו מציירים מפה... עם מספר הפרחים שצומחים בצידי הדרכים! הכל כדי לא לפספס את הדרך הקצרה ביותר לאיבוד...
אחרי 8 דקות אנחנו מוצאים את עצמינו על כביש היציאה משדה התעופה שכבר נסענו בו לאיבוד בשנה שעברה!
איך אנחנו יודעים? לפי פינות ההנצחה שהקימו לכבודנו, (במימון מלא של העירייה) בצידי הדרך... כי כמונו מסתבר, שאף אחד, עוד לא הלך לאיבוד באיטליה!
אחרי שהבנו שאין פה כיכר כדי לעשות בה סיבוב פרסה ושאנחנו על כביש מהיר עם מעקה בטון... אני יורד במחלף וחוזר איתו על איתו על אותו הכביש (בשלב הזה כבר עשינו 450 ק"מ) כשהמלון הוא במרחק של לא יותר מ10 ק"מ משדה התעופה... לא נורא, אנו מאיצים בעזרת העקשנות שירשתי מאמא שלי ומגיעים לסניף מקדונלדז שכל אורתיו כבו...
אבל בפינת החנייה שלו רובצת קבוצת צעירים וצעירות
כנראה מדצ''ים מתנועת הנוער המקומית של מקדונלדז
(שקדו כנראה על הכנת הפעולה הבאה לחניכים שלהם
על סיגריות גראס ריחניות...).
אני פולש להם למעגל כמו גל של ביוב שעלה על גדותיו... מראה להם על המסך את כתובת המלון והם מתגייסים בהתלהבות לציור המפה החדשה והמאוד מפורטת שלנו שתביא אותנו בסופו של דבר, למלון מרקיור (ליד שדה התעופה...).
אחרי 10 דקות של ציור המפה הם קולטים שהם טעו.
ושני חבר'ה מציעים לנו לעקוב אחריהם כי זה "פה לא רחוק".
שנקה פצחה בריקוד החרבות ואני בריקוד אינדיאני מעגלי מסביב למדורה, מלווה ביללות שמחה.
אחרי חצי דקה השנים שהיו ליד כבר מכוניתם
חוזרים ואומרים שרק אחד יסע ברכב המוביל
כי השני בינתיים מת...
"נו פרובלם" אני עונה. "מוות, זה לא משהו שיעצור אותנו בשלב הזה..." אני עונה. במיוחד שהמלון כבר כל כך קרוב... כבר אפשר לשמוע כמה מאורחי המלון עם השלפוחית הרגיזה מורידים את המים בשירותים שלהם, (פחול-זאת, שלוש לפנות בוקר...)
אחד מבחורינו המצויינים (זה ששרד) נכנס לרכב.
אני מרתך את הפגוש שלנו לבגאז' שלו וככה אנחנו מתקדמים כמו רכבת קצרה מדי או כמו "שתי נבלות שנדבקו" ואחרי 3 דקות הוא עוצר על השוליים ומצביע על המלון משמאל!
אנחנו מודים לו בעיניים נוצצות (תמונת הצנחנים בכותל) ונפרדים.
אני ניגש לשער הברזל לוחץ על האינטרקום וכמו בסיום השיר "את חירותי" של אלברשטיין חווה, השער נפתח ואנחנו גולשים עם טיפות הדלק האחרונות לרחבת הכניסה של המלון, חונים על המזרקה (ובאלכסון!) ונרדמים במכונית.
זה היה יום הראשון.
לא יכולנו לבקש פחות.
:)