היום הרביעי (למניינם...)

בוקר בקמפינג. אחרי לילה גשום. הבוקר השמש זורחת הזוג האווירי)הוא מזוקן, היא מהמזרח עם הילד הויאטנמי) שכחו את הכדור של הילד הויאטנמי עם האמת המזרחית והאבא המזוקן....קפה ראשון עם גזיה!

יוצאים לדרך. היעד הוא פאסו דלו סטלביו. הכביש פתוח בעמק. המון אופנוענים מכל הסוגים הצבעים והעדות...

עוצרים ללבישת ג'ינס ומכינים את הנעליים, עוצרים לתדלק. חצי מיכל 40 יורו. יום ראשון היום. המכונה לא מחזירה עודף (גם לא בבזוקות...) נפרד מהבחורה שעזרה לי לא להבין איך לא עובדת השיטה וממשיכים.

הדרך מתחילה לטפס הרים כבירים מתנשאים מסביבנו, חבורות אופנוענים עוקפות אותנו בזמזום של צרעות עצבניות. הכבישים מאוד צרים, מנהרות, אין מעקות.

מטפסים, 4000 סיבובים מפותלים, פניות מהודקות, עוצרים מדי פעם להנציח את הזיכרונות שלנו. עולים מעל קו העצים מגיעים לחלקים המדושאים (מדושאי עונג...)

והנה אנחנו בפסגה הצבעונית, ההומה, צפופת אופנוענים מבוגרים ומדוגמים, דוכני המזכרות ומעל לכל ניחוח נקניקיות ניצלות בלחמניות רכות עם "זאואר קראוט" (מתוק מדי)  ומוכרים עמלנים.   

השמש זורחת בפסגה. אני טורף את הנקניקיה שהייתה "פחות מיותר" אבל היהודון שוב שבע ומאושר וזה יותר ממספיק...

תם הטקס. מתחילה הירידה לעבר הצד השני. מצלם את הפיתולים (הפיתולים השווים לצילום הם בצד הזה בכלל!) ועל זה נאמר "סססססאמכ!" אני לא מטפס  חזרה לצילום ואני מקלל גם את כל מי שאני לא מכיר ואותי בראש...

הכביש כל כך צר, הפניות כל כך הדוקות שצריך לקחת את הסיבוב הכי רחב שאפשר. אנחנו נוסעים אחרי אוטובוס בגודל בינוני שמשמש לנו מפלסת שלג בדרכנו למטה.

אנחנו בדרכנו למראנו, שנקה מחליטה לסמוך על ה"איכ- ווייז" שמובילה אותנו לכביש מהיר יותר עם פחות עיירות (אני בעד הכבישים הצהובים שחוצים את העיירות)

כשעברנו לכביש הצהוב, כל הדרך "יעל" מהוו'ייז ניסתה להחזיר אותנו לכביש המהיר ובאיזשושלב  (כמו ששנקה אומרת) המציאה פקקים ושאר מרעין בישין... למזלינו רכשנו גם מידה של חוסר אמון בווייז, במסגרת חבילת האינטרנט ...

מראנו נחמדה. סגורה בגלל יום ראשון. הרבה עובדים זרים. מחליטים למצוא קמפינג קרוב ל"בולצאנו" כדי לפלוש אליה בשני ראשים מחר עם אור ראשון.

אני שחוט מעייפות. שנקה עוד לא רוצה לקמפינג כי עוד מוקדם. אני עוצר בצד להתעטף בתכריכים אבל גם את את הרמז הזה היא לא מבינה. שום דבר לא ניראה לה מוזר... (דפקה די מוכר...)

מצאנו קמפינג עם שם גרמני שמבטיח סדר וניקיון. אישה מבוגרת שמדברת את כל השפות שאני לא, מתקשרת איתי בשפת הסימנים. קמפינג עולה 25 יורו (רצתי לאוטו להביא את החשבוניה...) יחד איתי הגיע עוד תייר גרמני מהצועדים הבלתי נילאים. כולו מדי צבא עם כתמי הסוואה מקלות הליכה, "שמייסר" בהצלב ושני ברקים מקועקעים בבית השחי...

מקימים את ההוהל... קפה... מנפח לשנקה את מיטת הים התכולה... את גלגל הים ושולח אותה להשתולל בדשא...

מקלחת קצרה עם שפכטל, מסירה ממני את פתולי כל היום הזה.

הגרמני הקים את האוהל המוסווה שלו לא רחוק מאיתנו מאחורי עמדת שקי חול שבראשה מתנוסס מקלע... החלטנו להתעלם. בבוקר נצא עטופים בדגלי ישראל (כאילו כלום...) לא יבין? נעבור לטלאים הצהובים שהכינונו מראש... ואז ניראה אותו!

ארוחת ערב במסעדת הקמפינג. וינה שניצל לא גדול עם ערימת צ'יפס עלה חייס (חסה באנגלית) ועגבניות שרי.

תה, אני מרדים אותי עם "קדיש יתום" טוב לפני השינה וצונח...